מערת הרשב"י פקיעין

הרשב"י חי במאה השנייה לספירה והיה אחד מחכמי המשנה  שלמד תורה אצל רבי עקיבא והיה מגדולי תלמידיו .

הוא נמנה על המתנגדים החריפים  לשלטון הרומאים והיה בין החכמים שהקימו, אחרי כישלון מרד בר כוכבא, את המרכז הרוחני באושא שבגליל. משהחלו הרומאים לרדוף אחריו, הסתתר תחילה, על פי ההשערה, במקום בו שוכן היום בית הכנסת בפקיעין ולאחר זמן עבר להסתתר, עם בנו, במערה, המוסתרת כיום על ידי עץ חרוב גדול, המעטר את פתחה. שם שהו במשך שלוש עשרה שנים, עד שמת הקיסר אדריאנוס, וגזירות השמד והרדיפה בוטלו.

המסורת מספרת, כי במשך כל אותן שנים שחיו במערה, היו הרשב"י ובנו אלעזר, מנותקים מהוויות העולם ולמדו כל היום תורה, כשהם מכוסים בחול עד צווארם, כדי שבגדיהם לא יתבלו,  והיו יוצאים מהחול ומתלבשים, רק לזמן התפילה.

מערת הרשב"י נחשבת קדושה גם בעיני תושביה הלא יהודיים של פקיעין. תושבי הכפר הנוצרים והדרוזים מכנים את המערה בשם "בני יעקב".

יהודים וערבים כאחד מדליקים נרות ופכי שמן בפתח המערה ומתפללים בה.