הנשים של הגליל המערבי

כשמועצת מעיליא הודיעה לסלמה עסאף שהמבנה העתיק שנבנה לפני כ-400 שנה ושימש במשך דורות כבית משפחתה מסוכן – היא ידעה שהריסתו אינה באה בחשבון, והחליטה לרכוש אותו ולשפץ.
היא רכשה עם בעלה חלק מהמבצר הצלבני עתיק מהמאה ה-12, וכשהתאלמנה החליטה להמשיך את התוכנית ולפתוח במקום מסעדה וחדרי אירוח:
"תמיד אמרתי שאם עובדים עם כל הלב ובמקביל גם עם הראש, אין סיבה לא להצליח"
17 שנה אחרי, נפתחה במקום אחת המסעדות המיוחדות בצפון – מסעדת שאטו דה רואה.

בבית יפהפה, הממוקם על אחת הגבעות החובקות את הישוב הדרוזי, הפסטורלי, חורפיש, מתגוררת סבתא מאהא עאמר, בשלנית דרוזית ביתית, הפותחת את ביתה ואת מטבחה לאורחים הזוכים אצלה להכנסת אורחים דרוזית מסורתית מכל הלב.
מאהא עברה גירושים מיוזמתה, דבר אשר לא מקובל בחברה הדרוזית ובשל כך שילמה מחיר של נידוי וריחוק מילדיה.
כיום מאהא נשואה בשנית לחסן, איתו הקימה את עסק האירוח שלה וחידשה את קשריה עם ילדיה מהנישואים הראשונים.
ביתם של מאהא וחסן הוא בית רחב מידות, מוקף בגינה יפה ובמרפסת גג גדולה. בחורף מוזמנים האורחים לארוחה בסלון המשפחה מסביב לאח ובקיץ בגינה מתחת לסוכת הגפנים, או במרפסת הגג הרחבה המשקיפה לנוף עוצר נשימה.

יוניי סקיבה היא אקטיביסטית חברת קיבוץ עברון אשר הקימה בחצר ביתה בקתת בוץ אתיופית, שאליה היא מזמינה קבוצות מכל גוני החברה.
סקיבה באה לישראל ב–1980 כשהייתה בת שמונה, במסע מפרך שנמשך שנתיים. היא התגוררה עם משפחתה באשקלון ובנעוריה עברו לשדרות. בסוף שירותה הצבאי הגיעה לקיבוץ עברון, שבו גדל בן זוגה.
סקיבה מתארת תהליך של התעוררות שעברה במשך שנות התשעים. "ראיתי דברים פה ושם", היא אומרת, "אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. ייחסתי חשיבות לדברים אחרים בחיי. איך אני ממצבת את עצמי בחיי, איך אני בונה את עצמי".
נדמה כי ברגע אחד היא ראתה מה שלא ראתה קודם לכן, הבינה מנגנונים, תהליכים, יחסים חברתיים. וברגע שזה קורה כבר אי אפשר לחזור אחורה. "התחלתי לראות בתי ספר שלא רצו לקלוט אתיופים", היא מספרת, "ראשי ערים שלא קלטו אתיופים. משהו בי השתנה, הפסקתי לקבל את הדברים כמו שהם".
"דווקא מהשבר וההתרסקות אמרתי לעצמי: עכשיו תקומי ותעשי. הבנתי, כמו רבים אחרים כמוני, שאנחנו לא יכולים ללכת אחרי החלום, אלא עלינו לחתור לבנות את החלום, להפריך סטריאוטיפים. וזה מה שאני רוצה לעשות. בין הפגנה לפעילות אחרת אמרתי, רגע, אני רוצה ליצור משהו שמתחבר אלי, למהות שלי כבן אדם. רציתי לעשות את האקטיביזם שלי ממקום טוב, ממקום מפויס, שאינו הורס, אלא בונה. מהמקום הזה צמח 'מברהטיי' – הבית שאחי ובעלי עמלו לבנותו כהעתק מדויק של הבית ההוא באתיופיה".
הבית שהקימו עשוי כולו מאדמה, קש וקורות עץ המשמשות כעמודים. הוא בנוי כמו אוהל גדול עגול וגגו משולש. אין בו חלונות ובחלל המרווח שבתוכו מונחים חפצים מהתרבות האתיופית, בהם כלי בית ועבודות רקמה.
התפישה של סקיבה היא תפישה של אשה. המקום שלה כאשה מקבל צורה בבית שהיא יצרה בחצר מעונה הפרטי. "אני אשה, ורציתי משהו שמרגישים בו את הרחם", היא אומרת. "אני רוצה להרשות לעצמי להיות אשה, אשה עם עוצמות. יש לי דברים להגיד, יש לי דרך ארץ ותרבות ואני רוצה להביא את זה כמתנה. לקחתי נישה קטנטנה ואני מזרימה לפה קהל, ואני בטוחה שאני משנה תפישות של אנשים ועושה משהו שיאפשר לכולנו לנשום יותר טוב ולהרגיש נעים להיות זה ליד זה.
לבית האתיופי שלה מגיעים מאות מבקרים בשנה: תלמידים בכל הגילים, סטודנטים וקבוצות תיירים מכל הדתות. "יש גם משפחות שמגיעות", היא מספרת. "הייתי רוצה שזה יקרה יותר. אני נותנת לגיטימציה לדבר על דברים שמפריעים, אני מעוררת לאקטיביזם, לא לקבל הוראה מלמעלה ולשתוק. מחלת הגזענות היא מחלה כלל